06/03/2023
אני מרגישה שאני חייבת לשתף אתכם במה
שקרה לי כשהייתי נערה 🙋♀️
אם בא לכם לקרוא סיפור מעניין, אז הנה הוא לפניכם👇
ישבתי בפגישה כולי רועדת, יודעת מה כתוב בתעודה שלי, יודעת בוודאות שעם 5 שליליים בוודאי שלא מתקבלים לתיכון העירוני היחידי שיש בעיר🏫
כך מצאתי את עצמי בסיטואציה המביכה בגיל 14 יושבת עם אמי מול כל הסגל המקצועי של התיכון, כשהם מביטים על התעודה שלי,
הייתה דממה בחדר, ואז אצבע כוונה לעברי, והמילים שנשמעו ירדו עלי כמו פטיש חמישה קילו🙁 ״היא לא מתאימה לפה, היא צריכה להיות בבית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים״🏢
זה רק כמה מילים ( משפט) אבל זה הרס חיים שלמים של נערה צעירה👩
מה זה עושה לנפש של ילדה בגיל ההתבגרות, שגם בלי משפטים כאלה קשה לעבור את הגיל הזה🤔
זה מה שאני שמעתי בגיל 14 כשהלכתי עם אמי להרשם לתיכון בהרצליה ( אז תיכון התחיל בכתה ט׳ ולא בכתה י׳ כמו היום) כמעט ולא היו חטיבות ביניים, למדו עד ח׳ ביסודי ובכיתה ט׳ עלו לתיכון.
את אותו היום אני לא אשכח לעולם.
הוא נחרט לי ב DNA לכל החיים🧬
זהו אירוע מכונן בחיי, ולקח לי שנים לשקם את הביטחון העצמי שלי, ולדעת שזה לא אומר עלי כאדם או על היכולות שלי שום דבר🙎♀️
בתקופה שאני הייתי תלמידה ( תקופה קדומה 😀) ילדים עם לקויות למידה או הפרעות קשב לא אובחנו ופשוט נחשבו לילדים שלא יצא מהם שום דבר!!!
יצאנו אני ואמי מאותה פגישה כשאני יודעת שכל השכבה ממשיכה ישירות לתיכון היחידי שהיה אז בהרצליה, ורק אני בחוץ, מה יגידו ומה יחשבו עלי? 🤷♀️
החלטתי שאני ממש לא הולכת לתיכון ״המיוחד״ שהסגל המקצועי שם הפנה אותי, ובלי אינטרנט (לא היה אז אינטרנט) חיפשתי איפה יש באזור עוד תיכון לילדים ״רגילים״ ללא צרכים מיוחדים מחוץ לעיר.
כפי שכתבתי תיכון הרצליה היה אז התיכון היחידי והנחשב בעיר.
גיליתי שיש בקיבוץ שפיים תיכון ולומדים בו גם ילדי חוץ שלא שייכים לקיבוץ, ובמקרה יש בו גם כיתה לילדים עם צרכים מיוחדים.
זאת כמובן הייתה הסיבה שהתקבלתי לשם.
התקבלתי עם שיבוץ ישירות לכיתה הזו ט׳8 , הכיתה ״המיוחדת״ שהיו בה מלבדי עוד 5 ילדים.
ישבתי בכיתה אני ושאר חמשת הילדים, כשאני יודעת ומרגישה בתוך תוכי שאני בהחלט יכולה וצריכה להיות בכיתה רגילה.
הרגשתי שאני אמורה להיות בכיתה ט׳1 שזו הייתה הכיתה של המצטיינים ״המקובלים״ וכל מי שהחשיב את עצמו שובץ לכיתה ט׳1.
הרגשתי שהציונים בתעודה לא משקפים את מי שאני📃
באותם ימים הרצליה הייתה עיר קטנה וכולם הכירו את כולם, התביישתי לעבור ברחובות שחס וחלילה מישהו מהשכבה שלמד איתי ביסודי יראה אותי וישאל לאן נעלמתי ולמה אני לא עם כולם בתיכון.
מה יכולתי לענות על שאלה כזו?🤷♀️
כך ישבתי בכיתה ט׳8 במשך חודשיים עד שיום אחד נכנסה לכיתה המנהלת, ניגשה למחנכת הכיתה והצביעה עלי.
שמעתי אותה שואלת ״ מה הילדה הזו עושה בכיתה פה?
המחנכת ענתה שאין לה מושג.
באותו היום העבירו אותי ל-ט׳1 כיתת המצטיינים 👩
כל חיי עוצבו מאותו אירוע והובלו למקומות שונים לגמרי מהמקומות שיכלו להיות אילו לא היה קורה לי האירוע הזה🙎♀️
הדימוי העצמי שלי נשאר של אותה ילדה עם צרכים מיוחדים, למרות שלמדתי בכיתה של המצטיינים.
אני בטוחה שהסיפור שלי גורם להרבה אנשים להזדהות איתו, לכן החלטתי לספר אותו.
תמונות של עיצובים יפים הרבה מעצבים מעלים, אבל אף אחד לא יודע מה עומד מאחורי המעצב.
אף אחד לא יודע מה עבר עלי וכמה שנים וקשיים חוויתי עד ליום שנהייתי מעצבת🙏
היום כשאני מגיעה ללקוחות הביתה, ורואה כמה אני יכולה לשמח אותם כשאגשים להם חלום ואהפוך את ביתם למדהים, אני נזכרת באותו אירוע, וחושבת מה אותם אנשים היו אומרים אם היו רואים לאן הגעתי.
ועכשיו במעבר חד אספר כמה מילים על הפרוייקט פה שעיצבתי ואני מאד גאה בו 🤗
כשקיבלתי את הטלפון משרון, היא אמרה לי שהיא פונה אלי כי ראתה עיצובים שלי, והתרשמה מהיכולת שלי לשחק עם צבע על הקיר, אבל באותה נשימה גם ציינה שהיא ממש לא אוהבת צבעוני והיא רוצה משהו לגמרי מונוכרומטי בגווני השחור לבן ואולי כחול🔵⚪️⚫️
עוד ציטוט שלה ״אני רוצה גוונים כהים ואת ניו יורק אצלי בסלון, גרתי בעבר בניו יורק ואני מאד אוהבת את הבניינים והגשרים״
שם, ובכלל את המראה של מנהטן🏙
הבקשות היו שונות ממה שבד״כ מבקשים ממני.
חייכתי ואמרתי לה, תקבלי בדיוק את מה שאת רוצה💁♀️
וכך יצאנו לדרך, התוצאה לפניכם.
בסוף תוכלו לראות איך הבית היה נראה לפני שהגעתי.
יכולים לשאול אותי כל שאלה לגבי הספקים אשמח לענות.
ואם עדין אתם לא עוקבים אחרי באינסטגרם, רוצו טוסו 🤗 זה הקישור
https://instagram.com/dvora_davidson?igshid=1ozqgg6lqbi2